נאום השגריר לרגל יום הזכרון הבינלאומי לשואה

 דברי השגריר התפרסמו גם בעיתון "ידיעות אחרונות", בתאריך 26 בינואר 2012.

גשר על פני התהום

אושוויץ-בירקנאו, מחנה ההשמדה הגדול ביותר של הנאצים, שוחרר ב- 27 בינואר 1945. לעיני חיילי הצבא האדום נתגלתה תמונה זוועתית. רק כ- 8,000 נשים, גברים וילדים שרדו במחנה – כחושים כשלדים. על האדמה הקפואה נערמו גוויות; במחסנים גילו החיילים ערימות של בגדים, משקפיים וצעצועים.

נראה שהשכל האנושי לא מסוגל לתפוס את פשע השואה, רצח המיליונים. ובכל זאת, בני אדם רצו בזוועה, תכננו ויישמו אותה. לפני 70 שנה, בינואר 1942, התכנסו  פקידים וקצינים גרמנים רמי דרג ב"וילה ואנזה" ליד ברלין, כדי לתכנן רצח עם ביהודי אירופה. שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי גרמנים ועוזריהם. פושעים גרמנים אלה לא היו אנשים אנונימים. הם היו בני דורם של ההורים והסבים שלי.

"האחריות לשואה הינה חלק מהזהות הגרמנית", כך ביטא זאת נשיא גרמניה לשעבר הורסט קוהלר בנאומו בכנסת בשנת 2005. כשגריר גרמניה בישראל, שימור זכרון השואה- במיוחד למען הדור הצעיר- מהווה עבורי משימה אישית מהמעלה הראשונה.  

נוח פלוג ז"ל, שכאיש צעיר שרד את צעדת המוות מאושוויץ ושנפטר בשנה שעברה, פעל בתפקידו כנשיא ארגון אושוויץ הבינלאומי באופן מרשים נגד השיכחה. לזכרון "אין תאריך תפוגה, ולא ניתן להחליט שהוא טופל או שהטיפול בו הסתיים", כך נימק פלוג.

ובכל זאת שימור זכרון השואה הופך להיות גם  מסובך יותר. מחשבה זו עברה במוחי כשעמדתי ליד קברו של נוח פלוג בזמן הלוויתו. האובדן שבלכתו המחיש לי את העובדה הכואבת: בארץ ובכל מקום אחר בעולם הולך ופוחת מספרם של ניצולי שואה שיכולים להעביר את חוויותיהם האישיות לדורות הבאים.

זו גם אחת הסיבות שהמפגשים בין צעירים מישראל וגרמניה כל כך חשובים. בכל שנה משתתפים כ- 11,000 בני נוער בתכניות חילופין שונות. מתמחים ישראלים עובדים בבונדסטאג הגרמני; מתנדבים מגרמניה מטפלים בחולים קשישים בבתי אבות בישראל. מאז הקיץ האחרון סטודנטים מווימאר וירושלים מנגנים יחדיו בתזמורת צעירה חדשה, שלא מכבר הופיעה כאן בארץ. בשנה הנוכחית תייסד ממשלתי שיתוף פעולה חדש עם יד ושם שעתיד להמשך שנים רבות ומתמקד בתחום החינוך לזכר השואה.

במישור המדיני נבנתה ידידות עמוקה בין המדינות שלנו. התהום הנוראית של עברנו הופכת ידידות זו לייחודית ויקרה מפז. אלה לא מילים ריקות,כשאנחנו אומרים: הבטחת זכות קיומה של ישראל הינה חלק בלתי נפרד מהגיון המדינה של גרמניה.

במישור האישי, אני נרגש מהתפתחות היחסים בינינו. כאשר עבדתי לראשונה בישראל, לפני 20 שנה, הייתי לי תחילה הרגשה לא טובה כשבסופרמרקט דיברתי גרמנית עם ילדיי. רק לאחר שהתידדתי עם אנשים רבים בארץ, חלפה המבוכה הזו. היום אני מתרשם שאנשים מגרמניה מעוררים בארץ התעניינות ספונטנית גוברת ושמקבלים אותם בחום ובאהדה. דבר זה מלמד אותנו כגרמנים מהן ענווה והוכרת תודה, במיוחד לאור זכרון זוועות העבר.

היחסים בין יהודים לגרמנים אף פעם לא יהיו נורמליים, כך אמר לי פעם הסופר המוערך עמוס עוז. "והם גם לא צריכים להיות", כך לדברי עוז. "הם צריכים להיות אינטנסיביים". אני מתנסה באינטנסיביות הזו כל יום מחדש.