הענקת אות ההצטיינות הגבוה של הרפובליקה הפדראלית של גרמניה לאמנון ויינשטיין

14 דצמבר 2016

גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, הוד מעלתם,
אסי היקרה, אמנון ויינשטיין היקר,

המילה העברית לנפש האדם - נשמה – היא גם הכינוי לחלקו של הכינור המעביר את רטט הצליל שלו היטב לכל גופו של כלי נגינה מופלא זה.

אמנון היקר,
מאחורי כל אחד מבין הכינורות יקרי הערך שלך מסתתרת לה נשמה של אדם. בן אדם שנרדף, עונה, הושתק – באלימות ואכזריות שלא ניתן לעלות על הדעת .

באמצעות "כינורות של תקווה" שלך אתה, אמנון, מחזיר לנשמות אבודות אלו קול. אתה מוציא קולות אלה מאפלת העבר הכהה וגורם להם להפיק צלילים, כאן והיום, באור ההווה.

אמנון ויינשטיין מחפש ומשחזר מזה שני עשורים כלי נגינה של מוסיקאים יהודים שגורשו או נרצחו על ידי הנאצים. היום כלים אלה שוב מפיקים צלילים. ומה שמרגש אותי במיוחד, כלים אלה מנגנים היום באותו מקום בו הם הושתקו בזמנו באופן אכזרי – אצלנו בגרמניה.
70 שנה לאחר הפשע נגד האנושות, השואה, היו אלה מוסיקאים ישראלים וגרמנים שבשנה שעברה, לציון יום השואה, ניגנו יחדיו על כלים אלה בפילהרמונית של ברלין.

אני סבור שאף אחד מהאנשים שנכחו באולם באותו יום לא ישכח קונצרט זה לעולם. הוא נגע בכל אחד ואחד מהם! הכינורות של אמנון ויינשטיין, הם שרו שיר על סבל וכאב. אולם – פרטו על המיתרם מוסיקאים צעירים, ולכן הם גם שרו שיר של תקווה ואמון.

אדוני השגריר הדס-הנדלסמן היקר, קשה למצוא מילים לתאר את הדרך הייחודית של שתי מדינותנו בעשורים האחרונים – היציאה מאפלת העבר אל עבר התקרבות זהירה, מאוחר יותר לשותפות והיום: לחברות אמת.

במקום בו חסרות המילים כדי לתאר נס זה, ייתכן שהמוסיקה מסוגלת לעשות זאת. אולי צלילם העוצמתי של הכלים שלך, אמנון ויינשטיין היקר, יצליח.

אני זוכר היטב איך נפלה בחלקי הזכות לבקר אותך בבית המלאכה שלך בתל אביב לפני כשנה וחצי. ירדנו יחדיו כמה מדרגות. היה ריח נעים – מוכר לי כבן של נגר – ניחוח של עץ ודבק. וכאן, במרחק של כמה צעדים בלבד מההמולה הקולנית של מרכז תל אביב – עמדנו בחדר ששררה בו דממה מופלאה אך מלאת חריצות. ומעל תלויים כינורות – כאילו מרחפים ברקיע שביעי של ממש!

הראית לי אחדים מהכלים יקרי הערך שלך. וסיפרת לי כמה קשה הייתה תחילה מלאכת השחזור עבורך ועבור בני משפחתך, כיוון שאתה בעצמך איבדת קרובים כה רבים בשואה. קרובות ועצובות מדי, גדולות ואפלות מדי הזוועות עליהן מעידים כלי הנגינה.

ישנו הכינור המכונה "כינור דרנסי" על שם מחנה הריכוז הידוע לשמצה ליד פריס, ממנו יצאו הרכבות שהובילו עשרות אלפי יהודים צרפתים למחנות ההשמדה. אחד המגורשים הספיק להשליך את כינורו מהרכבת לכיוון הרציף וקרא אל הממתינים: "קחו את כינורי! במקום אליו אני הולך, הוא לא ישרוד זמן רב".

כינור אחר היה שייך בזמנו למוסיקאי שניגן בתזמורת הגברים של אושוויץ. יש להניח שנגינת הכינור הצילה את חייו.

כל כינור מייצג אדם, אמנון היקר. וכאשר הכינורות שלך משמיעים את צלילם, הם מסמלים שישה מיליון בני אדם.

"המוסיקה אמורה לדבר בשם כל אלה שאיבדו את המילים ואת חייהם", אמרת פעם.

וכך הכינורות שלך משמיעים תמיד גם אזהרה: לעולם לא עוד! לעולם לא ובשום מקום! זה הצליל העוצמתי שמלווה את הכינורות.

לכן משמחת אותי במיוחד העובדה שדווקא מוסיקאים צעירים מעוררים היום את כלי הנגינה שלך לחיים חדשים. ובדרך זאת הם משמרים את זיכרון העבר –אם בקונצרטים בישראל, במקומות אחרים בעולם או כאן אצלנו, בגרמניה. בפברואר 2018 ינגנו הכינורות בדכאו. שם, במחנה הריכוז בו כלאו בזמנו הנאצים גם אין ספור מוסיקאים ובוני כלי נגינה, יעלו הכינורות את זכרם.

הבנה ופיוס – אף מעבר לתהומות העמוקים והחשוכים ביותר שניתן לעלות על הדעת. זהו המסר לו הקדיש אמנון ויינשטיין את חייו.

מהרגע הראשון הרשמת אותי עמוקות עם עבודתך, החלטיותך ונחישותך, אמנון היקר. פועלך מהווה מורשת. זאת מורשת שאנו מנחילים לדורות הבאים. וזה מעודד אותי – כשר חוץ, כפוליטיקאי וכאדם. ועל זה אני מודה לך מקרב לב!

אני מנצל את ההזדמנות כדי להודות כאן גם לדניאל הופ. דניאל הופ היקר, תרומתך לזיכרון החי כבר הפגישה ביננו מספר פעמים. אולם, היום הנגינה שלך נגעה בי באופן מיוחד. שכן היא הוקרה למוסיקה ודרך המוסיקה לאותם האנשים להם הקדיש אמנון ויינשטיין חיים שלמים, את חייו.

וכאשר מתכנסים כאן היום חברים כה רבים מתחום התרבות והמדע, הרי שמדובר גם באות מיוחד במינו: זיכרון השואה, המודעות לאחריות המיוחדת של גרמניה נגד כל צורה של אנטישמיות ושנאת זרים חיה וקיימת, ומודעות זאת נישאת מתוך לב ליבה של החברה שלנו.

אמנון ויינשטיין היקר,
אתה עצמך אמרת פעם אודות עבודתך, שאתה מתקרב לכלי נגינה שלך ביראת כבוד, תוך מודעות "לנשמה המסתתרת מאחורי כל כינור". והנה היא חוזרת שוב: נפש האדם – הנשמה.

"נותן את הנשמה" – כך אומרים בעברית על בן אדם המקדיש את כל כולו לדבר מסוים. אתה, אמנון ויינשטיין  היקר, הקדשת את חייו למשימה, להשיב קול לנשמות האבודות, קורבנות של זוועות הנאצים. נותן את הנשמה.

על כך אנו רוצים להודות לך היום!

© משרד החוץ