מסר ברור נגד שנאת יהודים

30 יוני 2017

Bundespräsident hält eine Rede in der Augsburger Synagoge הגדלה (© DPA)

נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר התבטא באופן ברור וחד-משמעי נגד כל צורה של אנטישמיות. בנאומו לרגל יובל ה-100 לבית הכנסת של אאוגסבורג אמר הנשיא.
כאן ניתן למצאו את הנאום במלואו:

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב – כך נקראה תערוכה על בתי כנסת בחבל ארץ שוואבן בגרמניה, שהוצגה לפני מספר שנים גם באולמות אלה. וכן, זה מה שעולה במחשבותיו של מי שמביט סביבו כאן. איזה אולם יפה, איזה משכן מיוחד!

פעם היו בתי כנסת רבים באזור הזה. יפים, גדולים וקטנים, חשובים יותר וחשובים פחות – ביניהם בית הכנסת הזה, של אאוגסבורג, אשר נבנה על ידי פריץ לנדאואר והיינריך לומפל, היה וודאי החשוב ביותר. מעטים הם בתי הכנסת ששרדו את תקופת הנאצים. לא אחת נותרו רק עקבות מאותם סימנים גלויים רבים לביטחון העצמי הגרמני-יהודי. מה שהיה גלוי לעיני כל היה צריך להעלם. גם בית כנסת זה היה מיועד להחרבה. לבסוף, מה שהציל אותו לא היה אומץ של יחידים, אלא הפחד של האספסוף החום שחשש, כי תחנת דלק קרובה עלולה להתפוצץ.

הברבריות של שנאצזים, אך גם חוסר ההזדהות עם השכנים היהודיים, העדר האומץ של הרוב, לעמוד בדרכם של בעלי הכוח והשררה – קשה למצוא מילים לכל זה, לנשיא גרמניה אך  בעצם לכל אחד שהיה עומד כאן במקומי ומנסה לשאת נאום. השמחה על משכן יפה זה, על יופיים של חדריו, על כל משמעותו עבור הקהילה ותושבי אאוגסבורג מזה מאה שנים, מהולה תמיד גם  באבל על האובדן, בתדהמה על השנאה וההרס וגם בכאב על מה שלא ניתן להשיב.

בית הכנסת של אאוגסבורג היה ונותר אחד היפים בגרמניה. זה מזל גדול שהוא השתמר – מזל עבור הקהילה, העיר וכולנו. בית כנסת תמיד גם מהווה בית, מקום מפלט לקהילתו.

בשנת 1985, ארבעים שנה אחרי סיום המלחמה, באותה השנה, בה קודמי בתפקיד ריכארד פון וייצזקר סייע לגרמנים – ולעצמו – לקבל את ההיסטוריה שלהם כפי שהיא, החלו כאן באאוגסבורג החיים החדשים של הקהילה היהודית. ובאותם ימים, לפני טקס החנוכה, נאם וולטר יעקב, בנו של רבה האחרון של אאוגסבורג, והזכיר לגרמנים, שקהילת המייסדים חשה במקום – ואני מצטט אותו – "לגמרי בבית". הוא מקווה, אמר אז וולטר יעקב, שבית הכנסת הזה לא יהיה אנדרטה בלבד, אלא שיהפוך למרכז תוסס של קהילה חדשה, צומחת וחזקה. היום דומני: זה הצליח!

וולטר יעקב העביר את ילדותו באולמות אלה. הוא שיחק בגינת בית הכנסת, ביקר בבית הספר ששכן באחד הבניינים הסמוכים לבית הקהילה, והוא נהנה מתחושת הבטחה שהעניקה לו הקהילה שסבלה מהתנכלות ואיומים מחוץ לחומות אלו. הוריו הצליחו "להרחיק מאתנו הילדים את אימת התקופה הזאת", כתב מאוחר יותר.

הם הצליחו עד אותן שעות בוקר מוקדמות של ה- 10 בנובמבר 1938, כאשר פרץ האספסוף אל תוך בית הכנסת, התפרע, בזז, הצית ולבסוף עצר את אביו, ארנסט יעקב, כדי להובילו, יחד עם גבאי בית הכנסת, למחנה הריכוז דכאו.

באותו יום הסתיימה לא רק ההיסטוריה המשפחתית הגרמנית-יהודית של בני משפחת יעקב. הסתיים פרק בהיסטוריה הגרמנית-יהודית. תולדות האמנציפציה היהודית, השוויון המדיני, החברתי והדתי, תולדות הבורגנות היהודית ושל היהדות הליברלית בגרמניה הגיעו לקיצם. אזרחים יהודים בנו את בית הכנסת הזה. משכן זה עומד כסמל לפרק הזה בהיסטוריה המשותפת. קטיעתו האלימה של סיפור זה הסב לארצנו, ארץ המפגעים, נזק בלתי ניתן לתיקון.

לכן לא ניתן לחזור למה שהיה ולהמשיך ישירות משם. בשובו בשנת 1985 אמר וולטר יעקב, שדרכו חזרה לאאוגסבורג מובילה דרך דכאו.

עם זאת, העובדה שזכינו להתחיל מחדש, בעזרתו ובעזרת רבים אחרים, הינה מתנה יקרה מפז. אני חושב על יוליוס ספוקויני, מיטק פמפר וארנסט קרמר, ואני מודה להנרי שטרן וגרנוט רומר, שנמצאים אתנו הערב. אנחנו רוצים את החיים היהודיים האלה, החזקים, מלאי הביטחון העצמי, האורתודוקסיים והליברליים בגרמניה. לא ניתן לעלות על הדעת שנוותר עליהם שוב.

ולכן אני רוצה לומר את הדברים באופן ברור גם ביום השנה הזה: כן, קיימת אנטישמיות בארצנו. היא טמונה בסיסמת ההסתה האווילית בדיוק כמו בהערת השוליים האינטלקטואלית החבויה שלכאורה חרגה מהמסגרת. אסור לנו להתרגל לכך, שהמשטרה עדיין צריכה לשמור על בתי כנסת בארצנו. אסור לנו לעמוד מנגד כאשר דעות לאומניות שבות ומופיעות בנאומים פוליטיים. אסור לנו לקבל זאת,  שמהגרים מאזורים בעלי אפיון מוסלמי מייבאים לכאן גם את תדמית האויב שלהם. אסור לנו לעבור לסדר היום, כאשר ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל הופכת בתכסיס רשעי לסימן שאלה לגבי קיומה של ישראל עצמה. אנטישמיות צריכה לקומם אותנו, לא בגלל חוב שעלינו להחזיר, אלא כי אנחנו בני אדם. בואו  ונהיה ערניים – יותר ערניים מאי פעם!

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב
מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ
כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר
כַּאֲהָלִים נָטַע ה'
כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.

כן, געגועים אלה, הגעגועים למולדת – כמה נפלא תיאורם כאן, בספר "במדבר", וכמה מוכרים לכולנו. אני חושב שלא צריך להיות יהודי כדי ששורות אלה תגענה ישר אל תוך ליבנו.

יהודים, נוצרים ומוסלמים; מאמינים ולא מאמינים; אלה הנמצאים בגרמניה מאז ומתמיד ואלה שהצטרפו חדשים: כולנו רוצים להיות "לגמרי בבית" בארצנו, כפי שניסח זאת הרב באותם ימים.

אני יודע היטב: זאת מטרה נעלה ומשימה קשה, בזמנים בהם כל כך הרבה אנשים, אנשים שונים כל כך, מחפשים מולדת לעצמם במדינתנו, ושבהם שורר מתח כה רב, בפנים ובחוץ. דברים רבים לא פתורים, על נושאים רבים צריך לדון מחדש, אם גרמניה אמורה להמשיך להוות מולדת לאלה ולהפוך למולדתם של האחרים.

דבר אחד בטוח: האנטישמיות הורסת את המולדת לכולנו. המאבק באנטישמיות הינו לא רק עניין של סולידריות, הוא מאבק על היותנו ישות משותפת ושלמה. רק אם יהודיים יהיו לגמרי בבית בגרמניה, הרפובליקה הפדראלית הזו תהיה שלמה עם עצמה . רק אז היא תהיה אהל, כגינה עלי נהר, מקום הראוי לשם הנפלא מולדת.

© שגרירות גרמניה תל אביב

לנאום

Augsburger Synagoge